בגן חובה בזרקור קיימת פינת שלום מיוחדת לפתרון מריבות בין ילדים, בפינה ניצבים באופן קבוע שלושה כסאות כיסא "פה" כיסא "אוזן" וכיסא "לב".
בפינה זו מתבררות מריבות בין ילדים, ע"פ סדר קבוע: אחד הילדים, היושב על כיסא "פה", מדבר ומספר מה קרה לו ואיך הרגיש, ומה רצה. והשני, היושב על כסא "אוזן", רק מקשיב. הגננת יושבת על כיסא ה"לב" ומאפשרת את הבירור תוך התעניינות ברגשות ובצרכים של שני המעורבים במריבה. לאחר שהילדים רכשו את השפה נבחרים בכל יום שני מגשרים, הם יושבים עם חבריהם בפינת השלום על כסאות ה"לב" ולעזור לחבריהם לברר סכסוכים, המגשרים מניחים על השולחן את ארבעת המפתחות: העין, הלב, הפה והאוזן ובעזרתם מבררים באיזה מפתח היה ניתן להשתמש על מנת לפתור את העימות.
כל מקרה של עימות ייחשב להזדמנות להראות לכל אחד מהילדים את האנושי שבשני ולהתאמן בהבנה ובאמפתיה, תוך התרחקות מכוחניות, שליטה, האשמות וגינויים. התנהגויות חיוביות של ילדים ו"שיפורי התנהגות" יזכו להערכה בשפת הג'ירף – תוך ציון המאמץ שנדרש מן הילד, הישגיו הנראים לעין, הרגשתו הטובה ומימוש צרכים שלו ושל חבריו. הילד עצמו יתבקש לתאר את התהליך שהוא עבר (מה עזר לך לפתור את הבעיה? איך הצלחת לשלוט בכעס שלך?)
את התכנית החברתית רגשית: "מפתחות הקסם לתקשורת לא-אלימה" הגה ועיצב ד"ר מרשל רוזנברג, פסיכולוג קליני.
עיקר ההבדל בין התקשורת הרגילה לתקשורת הלא אלימה הוא בכך שבשפה הרגילה אנו מרבים להשתמש במרכיבים כמו: הערכות, שיפוטים, הכללות והאשמות, העלולים ליצור ניכור והתרחקות. ואילו התקשורת הלא אלימה – שפת הג'ירף – כרוכה בהתייחסות מן הלב.
שפת הלב מתעניינת ברגשות ובצרכים – שלי ושל השני.
שפת הלב מביעה בכנות ובפתיחות את רגשות הדובר ומתעניינת באופן אמפתי ברגשותיו ובצרכיו של השני. זוהי שפה, המגבירה את יכולתנו להגיב באהדה לאחרים, ולטפח את יכולתם שלהם להגיב אלינו מאותו מקום. בבסיס תפיסה זו מצויה ההנחה כי טבעי לנו להיות אכפתיים לצורכי הזולת, כמו לצרכינו אנו וכי נתינה מן הלב והקלה על הזולת עשויות להסב לנו הנאה עמוקה.
מרבית העימותים בין בני אדם מתקיימים כאשר צרכים אינם באים על סיפוקם, או נראים כמתנגדים זה לזה. העימות המילולי או אף האלים מתרחש כאשר אנו שוקלים את המצב ברמה של: פירושים – שיפוטים – דרישות – האשמות.
האפשרות שמציעה שפת הג'ירף היא שונה: שיתוף בצורך וברגש של הדובר והתעניינות ברגש ובצורך של השני. עכשיו, לאחר שזה נעשה, הסיטואציה ברורה יותר. כל אחד מבין טוב יותר גם את עצמו וגם את זולתו. עכשיו קיימת בין המעורבים בסיטואציות נכונות (במקום העוינות שנבעה מהתנגשות הצרכים טרם בירורם) לשתף פעולה במציאת דרכים לסיפוק כל הצרכים.